<h1>סמ"ג לאוין סימן קס"ג</h1>
<h2>דף מו.</h2>
אמרה תורה שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא ע"י שליח, אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג את עצמו, ומיד כל חיה אדרשנו זה המוסר את חבירו לפני חיה לטורפו, מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חבירו, ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה, הרי דינו מסור לשמים (ע"פ רמב"ם רוצח וש"נ פ"ב הל' ג'), ואף על פי כן חייבין בית דין להכותו מכה רבה ולאסור אותו שנים רבות במצור ובמצוק לשבור את זרוע הרשעים (ע"פ הל' ה' שם) ואם היתה השעה צריכה לכך הרשות בידן להרגו להוראת שעה (ע"פ הל' ד' שם). ההורג את הקטן בן יומו שכלו לו חדשיו הרי זה נהרג עליו (ע"פ רמב"ם שם הל' ו'). אמר רבא בפרק הנשרפים (סנהדרין ע"ח א') ההורג את הטריפה אע"פ שאוכל ושותה ומהלך בשוק פטור מדיני אדם, וכל אדם בחזקת שלם עד שיודע בודאי שהוא טריפה, אבל אדם טריפה שהרג את הנפש נהרג שנאמר ובערת הרע מקרבך והוא שהרג בפני בית דין אבל בפני עדים פטור שמא יוזמו העדים ואם הוזמו אין נהרגין שהרי לא זממו אלא להרוג טריפה וכל עדות שאינה ראויה להזמה בדיני נפשות אינה עדות (ע"פ הל' ח'—ט' שם), אחד ההורג את ישראל או ההורג עבד כנעני הרי זה נהרג עליו (שם הל' י') שהרי העבד קבל עליו מצות והרי הוא נוסף על נחלת השם (לשון הרמב"ם שם הל' י"א), חילוק יש בין עבדו לעבד אחרים, שעבדו יש לו רשות להכותו לפיכך אם הכה את עבדו הכאה שיש בה כדי להמית ונטה למות ועמד כ"ד שעות ואחר כך מת אינו נהרג עליו אף על פי שמת מחמת המכה שנאמר אך אם יום או יומים יעמוד לא יוקם איזהו יום שהוא כיומים הוי אומר זה מעת לעת (ע"פ הל' י"ב שם), אבל המכה עבד שאינו שלו אפילו מת לאחר כמה ימים מחמת המכה הואיל והכהו ויש בו כדי להמית הרי זה נהרג עליו כשאר בני חורין (שם הל' י"ג ע"ש), נראה לרבינו משה (שם הל' י"ד ע"ש) שהמכה עבדו בסכין ובסייף או באבן ובאגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים אלא אפילו מת לאחר שנה נהרג עליו, לכך נאמר בשבט שלא נתנה לו התורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן בלא רציחה.
<h2>דף עו:</h2>
המכה חבירו בזדון באבן או בעץ והמיתו אומדין דבר שהכהו בו ומקום שהכהו עליו אם ראוי אותו חפץ להמיתו באבר זה או אינו ראוי שנאמר באבן יד אשר ימות בה הכהו או בכלי עץ יד (רמב"ם רוצח וש"נ פ"ג הל' א' ע"ש) שיהא בהן מלא היד (וראויה) [וראויין] להמית (רש"י במדבר ל"ה י"ז) ונאמר אשר ימות בה מכאן שאומדין מקום המכה וכח ההכאה וכח המוכה וכח המכה שאינו דומה חולה וחלש המכה לכח בריא וגבור המכה (עי' שם הל' ב'—ג'). תניא רבי אומר כלי ברזל לא נתנה [לה] תורה שיעור, שממית בכל שהו, שנאמר אם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא ואפילו במחט, והוא שיהיה לו חוד כמו מחט או שפוד או סכין, ושאין כיוצא בהן אומדין אותו כמו העץ והאבן (ע"פ הל' ד' שם), ולא בכלי לבד אלא אפילו הכהו בידו או ברגלו והרגו אומדין כח המכה וכח הנהרג ומקום המכה, וכן אם דחפו מראש הגג ונפל [ומת] אומדין גובה המקום שהפילו מעליו, שנאמר או באיבה הכהו בידו וימות מות יומת המכה, אף על פי שנאמר בידו הצריך הכתוב להיות ההכאה באיבה מכלל שמשערין כח ההכאה, וכן לעניין הדחיפה נאמר אם בשנאה יהדפנו (ע"פ הל' ה'—ז' שם בשנוי), וכתב רבינו משה (שם הל' ז') יראה לי שכל שאין בגובהו עשר טפחים אין בו כדי להמית כדרך שאמרו בבור לעניין בהמה.
<h2>דף עח.</h2>
בפרק הנשרפין תנו רבנן הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות, ו[ב]כל אחד יש בו כדי להמית, ומת בין שהכוהו בזה אחר זה בין שהכוהו כאחת כולן פטורין ממיתת בית דין שנאמר כל נפש אדם שיהיה אחד שהרג כל הנפש והוא הדין לדחפוהו שנים לתוך המים או שהיו רבים יושבים ויצא חץ מביניהן והרג כולן פטורין (ע"פ רמב"ם רוצח פ"ד הל' ו' ע"ש) כמו שאומר שם אחר כך, זרקו בו עשרה אבן זה אחר זה וכל אחד מהן אין בו כדי להמית וזרק אחד אבן באחרונה ויש בו כדי להמית ומת הרי זה האחרון נהרג עליו (שם הל' ז').
אמרה תורה שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא ע"י שליח, אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג את עצמו, ומיד כל חיה אדרשנו זה המוסר את חבירו לפני חיה לטורפו, מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חבירו, ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה, הרי דינו מסור לשמים (ע"פ רמב"ם רוצח וש"נ פ"ב הל' ג'), ואף על פי כן חייבין בית דין להכותו מכה רבה ולאסור אותו שנים רבות במצור ובמצוק לשבור את זרוע הרשעים (ע"פ הל' ה' שם) ואם היתה השעה צריכה לכך הרשות בידן להרגו להוראת שעה (ע"פ הל' ד' שם). ההורג את הקטן בן יומו שכלו לו חדשיו הרי זה נהרג עליו (ע"פ רמב"ם שם הל' ו'). אמר רבא בפרק הנשרפים (סנהדרין ע"ח א') ההורג את הטריפה אע"פ שאוכל ושותה ומהלך בשוק פטור מדיני אדם, וכל אדם בחזקת שלם עד שיודע בודאי שהוא טריפה, אבל אדם טריפה שהרג את הנפש נהרג שנאמר ובערת הרע מקרבך והוא שהרג בפני בית דין אבל בפני עדים פטור שמא יוזמו העדים ואם הוזמו אין נהרגין שהרי לא זממו אלא להרוג טריפה וכל עדות שאינה ראויה להזמה בדיני נפשות אינה עדות (ע"פ הל' ח'—ט' שם), אחד ההורג את ישראל או ההורג עבד כנעני הרי זה נהרג עליו (שם הל' י') שהרי העבד קבל עליו מצות והרי הוא נוסף על נחלת השם (לשון הרמב"ם שם הל' י"א), חילוק יש בין עבדו לעבד אחרים, שעבדו יש לו רשות להכותו לפיכך אם הכה את עבדו הכאה שיש בה כדי להמית ונטה למות ועמד כ"ד שעות ואחר כך מת אינו נהרג עליו אף על פי שמת מחמת המכה שנאמר אך אם יום או יומים יעמוד לא יוקם איזהו יום שהוא כיומים הוי אומר זה מעת לעת (ע"פ הל' י"ב שם), אבל המכה עבד שאינו שלו אפילו מת לאחר כמה ימים מחמת המכה הואיל והכהו ויש בו כדי להמית הרי זה נהרג עליו כשאר בני חורין (שם הל' י"ג ע"ש), נראה לרבינו משה (שם הל' י"ד ע"ש) שהמכה עבדו בסכין ובסייף או באבן ובאגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים אלא אפילו מת לאחר שנה נהרג עליו, לכך נאמר בשבט שלא נתנה לו התורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן בלא רציחה.
<h2>דף עט:</h2>
תנא דבי חזקיה בפרק הנשרפין (סנהדרין ע"ט ב') נאמר (ויקרא כ"ד כ"א) מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת הקיש מכה אדם למכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת [בה] בין שוגג למזיד בין מתכוין ל[ש]אינו מתכוין בין דרך ירידה לדרך עליה לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין בין דרך עליה לדרך ירידה בכל אלה לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון, בשלשה ענייני ממון מדבר תנא דבי חזקיה כי בין שוגג למזיד מדבר בממון אחר עם המיתה ואומר שכמו שמזיד פטור שנאמר (שמות כ"א כ"ג) ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש כך שוגג פטור מן התשלומין, ובזאת ודאי הלכה כתנא דבי חזקיה שעל זה מביאה בפרק אלו נערות (כתובות ל"ה א') ובפרק המניח (ב"ק ל"ה א') ואומר שם בפרק אלו נערות ומי איכא דלית להו לתנא דבי חזקיה, אבל בין מתכוין לשאין מתכוין מדבר לפטור מדמי הנהרג שכמו שמתכוין פטור שנאמר (שמות כ"א ל') אם כופר יושת עליו ולא על האדם כדדרשינן בפרק כיצד הרגל (ב"ק כ"ו א') כך שאין מתכוין לזה אלא לזה (סנהדרין שם תד"ה בין), ועל זה אומר שם כי הך דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן כי רבי אומר שם נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב ממון ופטור מן המיתה ורבנן אומרים כי מתכוין להרוג זה והרג את זה חייב מיתה ופטור מממון ואומר כי לתנא דבי חזקיה לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא שאם היה חייב מיתה לא היה צריך להביא פסוק לפוטרו מממון, [ו]מאחר שרבי ורבנן חולקין עליו יראה לי שאין הלכה כמותו אלא כרבנן, ורבינו משה (רוצח וש"נ פ"ד הל' א' ע"ש בכס"מ) פסק הלכה לגמרי כתנא דבי חזקיה, ובין דרך ירידה לדרך עלייה בא לומר שכמו שהרגו במזיד בדרך עלייה שלא נתנה שגגתו לכפרה לא שקלינן מיניה ממונא ומפטריה מקטלא כך דרך ירידה אף על פי שנתנה שגגתו לכפרה לא שקלינן מיניה ממונא ונפטריה מקטלא ובעניין זה אומר בפרק אילו נערות (כתובות ל"ח א') (תו' שם).
<h2>דף פא:</h2>
אמרינן בפרק הנשרפין, שההורג נפשות בעדות מיוחדת כגון שלא היו השני עדים רואים אותו כאחד אלא ראהו האחד אחר האחד, או שהרג בפני שני עדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות, כל אלו רצחנים הן וכונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצאו [נ"א שיצרו] מעיהן ואחר כך מאכילין אותן שעורין עד שכריסן נבקעת מכובד החולי, ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתות בית דין, שכשאינם חייבין מיתה פוטרין אותן, אף על פי שיש עונות חמורות משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים אפילו עבודה זרה ואין צריך לומר עריות או חילול שבת שאינו כשפיכות דמים שאילו עונותיהם הן מעבירות שבין אדם להקב"ה אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בו בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה מן הדין שנאמר במשלי (כ"ח י"ז) אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו, צא ולמד מאחאב עובד ע"ז שהרי נאמר (מלכים א' כ"א כ"ה) רק לא היה כאחאב וגו' וכשנסדרו עונותיו וזכויותיו לפני א-להי הרוחות לא נמצאו דבר [נ"א עון] שחייבו כליה ולא היה [שם] דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות שנאמר (שם כ"ב כ"א) ותצא הרוח ותעמוד זו רוח נבות ויאמר לו תפתה וגם תוכל, והרי אותו הרשע לא הרג בידו אלא סיבב קל וחומר להורג ביד (ע"פ רמב"ם רוצח וש"נ פ"ד הל' ח'—ט').
